כתיבת שירה מסודרת, החלה אצלי לראשונה בגיל 13 לאחר רצח רבין ז״ל. כמו רוב האזרחים במדינה, חשתי עצב גדול על לכתו וכתבתי שיר לזכרו, שאבא שלי שלח לאלמנתו לאה רבין ז“ל. לאה כתבה לי בחזרה על דף השיר כמה שהוא ריגש אותה. חצי שנה אחר כך, התחלתי להדפיס שירה באופן רציף יותר, על נושאים שונים כגון: פריחה, חכמה, אהבה, אכזבה, שעון זמן ועוד. הרבה מהשירים האלה הוקדשו לבני משפחה קרובים. למשל- השיר הראשון במחרוזת: ׳הפריחה׳ הוקדש לאמא שלי, שיר בשם ׳זיק׳ הוקדש לאבא שלי, ׳חכמה׳ לסבתא שלי וכן הלאה. השירה היתה בסגנון של חריזה מסורתית. המחברת הודפסה ורציתי להוציאה לאור, אך הדבר לא יצא לבסוף לפועל. המשכתי לכתוב למגירה במשך כל שנות נעורי, תוך כדי שאני מנסה לשנות סגנונות מידי פעם ולצאת מן החריזה המסורתית כדי לכתוב על דברים מתוך הלב באופן ספונטני וקולח יותר. השירים עסקו ברומנטיקה, פילוסופיה, דת, שאיפות אישיות, מאורעות בהיסטוריה, שירים על המשפחה, שירי אהבה לבנות שמצאו חן בעיני בתיכון ועוד.

בגיל 18, התחלתי לכתוב שירים שכוונו יותר לילדים, חלקם היו מעשיות שונות בהשראה של אגדות עם שסופרו באמצעות שירה. שנה לאחר מכן, גיבשתי חלק מהשירים הללו, צירפתי עוד כמה שירים רומנטיים ושירי דמיון מודרך שכתבתי בהשראת העידן החדש והדפסתי ספר בשם ׳בית חלומותי׳ אותו הגשתי להוצאת האור: גוונים טרקלין. הספר יצא לאור בישראל ביוני 2003 כשהייתי בן 20. במהלך השנים הבאות, הייתי כותב שירה מידי פעם, אך לא באופן רציף כמו בעבר. בשנת 2009, כאשר נרשמתי לפייסבוק והחל עידן הפוסטים, חזרתי לשירה באופן יותר אינטנסיבי מאחר והיה פוטנציאל מחדש להגיע לקהל חברים, שלא בדרך המסורתית של הדפסת ספר בארץ, שעלתה כסף להפיק. במהלך השנים, הקמתי עמודי שירה רבים בנושאים שונים: שירים על תל אביב, שירים המוחים על ההגירה לברלין, שירי אהבה רומנטית, שירים ארוטים ודף שירים כללי על נושאים שונים.

ב 2014 יצרתי עמוד שירה מיוחד עבור השחקנית בה התאהבתי מימי התיכון: לוסי דובינצ׳יק. כתבתי לה בעמוד מעל 200 שירים, אותם גם הייתי מקריא בסרטוני וידאו, לעיתים בליווי ידידתי הכנרית: אסיה רודשטיין. ב 2017 התחלתי להקדיש הקדשות שירה אישיות עבור חברים רבים בפייסבוק ובני משפחה. באותה שנה, המשכתי להקדיש שירים בהזמנות פרטיות דרך ערוצי האינסטגרם, פייסבוק ויוטיוב, למאות של אנשים בארץ ובעולם. \ השירה שימשה כהשראה הגדולה ביותר עבור כתיבת המחזות התיאטרלים שלי, כשבכל מחזה יש לפחות דמות של משורר או משוררת אחת, המביעים את דעתם והשקפת עולמם באמצעות השירה. 

השירה בשבילי היא עד היום סוג של תעלומה. מצבור של מילים ומשפטים, המכילים דימויים ופרטים השאובים מעולמי הפנימי, מדמיוני, מאישיותי ומהעולם החיצוני אותו אני סופג מידי יום. מילים, שאני מסדר בצורה ובמקצב מיוחדים שגיבשתי לעצמי במשך שנים, תוך כדי אימוני כתיבה. היא אינה ברורה לי רגשית (או אפילו שכלית) כמו עולם המוזיקה למשל, אך אני מאמין שזאת נכון לעכשיו היכולת היצירתית הגבוהה ביותר שלי, התחום שאני הכי חזק בו ותמיד נשאב אליו כשאני מתאר סיפור עלילתי, דמויות שונות או כל תוכן שהוא. השירה היא אני, כמו שהדם שלי זורם בעורקיי. לכן היא הגיעה לתודעתי בעבר ועדיין שם, מתרוצצת במסתרי מוחי.