מה קולנוע אילם יכול להציע במאה ה- 21?

מאמר מאת עומר ארד

דמיינו לעצמכם שאתם יושבים באולם גדול ומפואר שנראה כמו אולם אופרה או קונצרטים ואוחזים בתוכנייה. התוכנייה מפרטת בחגיגיות מה תלכו לראות בעוד מספר שניות. שם הסרט כבר ידוע לכם, כמו כן שם הבמאי, המפיק, העורך, הצלם והשחקנים שתראו על מסך הבד. לפתע- האורות כבים באיטיות. תזמורת חייה מתחילה לנגן את נעימת הפתיחה. כאשר חושך מוחלט שורר באולם, הסרט מוקרן על הבד. חוויה זאת מזכירה האזנה לקונצרט קלאסי, אבל היא בראש וראשונה- החוויה של לצפות בראינוע. בניגוד לקולנוע המדבר, הראינוע היא אומנות שבה הקול של השחקנים והפסקול הכללי שמסביב, הכולל קולות רקע בהתאם לסביבה בה מתרחש הסרט- מוחלפים במוזיקה. בתור צופים, אתם למעשה שומעים את הפרשנות של המלחין, או של מי שבחר לשים את המוזיקה הספציפית הזאת למה שאתם הולכים לראות על המסך. לפעמים, התהליך הוא הפוך, כמו למשל בסרטים: פנטזיה (1940) \ פנטזיה 2000 של וולט דיסני, שבה הסיפור והאנימציה שאתם רואים על המסך הותאמו במיוחד למוזיקה קלאסית מוכרת. בין אם המוזיקה שאתם שומעים- ידה על העליונה והיא קובעת את הטון של הסרט ובין אם היא רק משרתת ומלווה את העלילה שאתם רואים על המסך, אין ספק בכך שהמוזיקה היא אחת הדמויות הראשיות והמרכזיות בראינוע. המוזיקה מחליפה את קולו של השחקן. אפשר לומר שהשחקן מאבד חצי מכוחו ומכשרונו בכך שהוא מאבד בתהליך הזה את האני הקולי שלו, אך הוא מרוויח בתמורה ‘אני אחר’ המוכתב למעשה על ידי המוזיקה. שלא תטעו, אין ספק שהאני הקולי חשוב. דמיינו את מרלון ברנדו צועק: “סטלה!!!” בסרט: ‘חשמלית ושמה תשוקה’ אך אין קול? חלק מהעוצמה הולכת לאיבוד ללא ספק. אך אם תוסיפו לזה את המוזיקה המתאימה, תקבלו מרלון אחר. אני לא אומר שהמרלון הזה יותר טוב או פחות טוב, אני פשוט אומר שהוא הופך לדמות אחרת עם איכויות משלה. השחקנים על המסך מאבדים גם את האיכות הריאליסטית, היום יומית שלהם, אך מקבלים בעזרת המוזיקה, איכויות אחרות שלא קיימות במציאות ובכך הופכים לדמויות סוריאליסטיות יותר, כמו בחלום או הזייה. כשהדיאלוג יוצא מהתסריט, התסריט מאבד את התיאטרליות שלו וכמובן שוב כמו שציינתי- את הנופך הריאליסטי, אך הסיפור מסופר מצד שני בצורה אחרת, שבה מה שאנחנו: הקהל, רואה דרך תנועות מצלמה, השוטים ושפת הגוף של השחקנים, חשוב יותר ממה שיש להם לומר באותו רגע. הראינוע בהרבה מובנים מציב אתגר ליוצר הסרט, כיוון שכדי לספר את הסיפור שהוא מעוניין לספר, עליו להשתמש בכל אמצעי מעניין שיש לרשותו מלקסיקון הקולנוע- חוץ מדיאלוג בפסקול. אך אתגר זה יכול להיות תמריץ לעשות סרטים טובים ומעניינים יותר במאה ה- 21 עם השימוש של הטכנולוגיה העשירה של המאה הנוכחית, שלא היתה קיימת בתקופת הסרטים האילמים בתחילת המאה הקודמת. הסרט האילם נגדע בצורה כמעט טרגית לעולם האומנות. בדיוק בשיאו, כאשר החלו ליצור יצירות מופת נצחיות כגון: “זריחה” של פ.ו. מורנאו, או “ההבהלה לזהב” של צ’רלי צ’פלין. נכון- הרווחנו את הסרט המדבר והסרט המדבר תמיד יהיה חשוב ורלוונטי, אבל הפסדנו גם אלטרנטיבה להנות מצורה אחרת של קולנוע ואנחנו מקבלים רק גיצים בודדים ומחוות מרגשות, כגון הסרט המפורסם “הארטיסט” (2011) שזכה להצלחה רבה. עוד דוגמא מצויינת הוא הסרט הנפלא: Blan­canieves  המספר את סיפור שלגייה ושבעת הגמדים כסרט אילם (2012). / כמו שלא נוותר על אומנות הבלט בתיאטרון, שבה לא משתמשים בדיאלוג כמו בהצגות רגילות המבוססות על מחזה או אופרות (להן יש לברית), אלא מספרים את הסיפור דרך ריקוד, תנועה ופנטומימה, כך חבל שנוותר על הסרט האילם במדיום הקולנועי. לכן אני יוצר סרטים אילמים וקורא ליוצרי קולנוע בארץ ובעולם, לחדש את אומנות הסרט האילם ולהחזירה למסלול הצפייה במיינסטרים. אין ספק שהכשרונות של היום, יצליחו להשיב מחדש לקהל את האהבה בצפייה בסרטים אילמים במאה ה- 21.